"זה לא אתה – זה אני": על דפוסים רגשיים מהעבר שמשפיעים על הקשרים שלנו בהווה
מערכות יחסים הן מהדברים הכי משמעותיים בחיים שלנו – והכי מורכבים. גם אנשים אינטליגנטיים, רגישים ובעלי מודעות, מוצאים את עצמם שוב ושוב נתקלים בקשיים בתוך קשרים: בזוגיות, בהורות, ביחסי עבודה או חברויות. לא פעם אנחנו מרגישים שאנחנו "חוזרים על אותו סיפור", גם אם הסיטואציה או האדם שונים. לפעמים זו תחושת ריחוק או בדידות, לפעמים תחושת הצפה, צורך בשליטה, או ויתור עצמי. זה לא קורה סתם. כדי להבין מה פוגש אותנו בקשרים בהווה חשוב לפגוש את מה שפגש אותנו בעבר.
הקשרים הראשונים – היסוד לדפוסי הקשר
כולנו נולדים עם צורך עז בקשר. כתינוקות אנחנו תלויים לחלוטין בדמויות המטפלות בנו לרוב ההורים .כדי לשרוד, לווסת את הרגשות שלנו, ולהרגיש שיש לנו מקום בעולם. הקשרים הראשונים האלו מה שקוראים בפסיכולוגיה "היקשרות מוקדמת", הם לא רק זיכרונות עמומים הם תבניות עמוקות שמוטבעות בנו.
איך נראה קשר? האם יש בו מקום לעצב? לצרכים? האם הקשר הוא מקום בטוח, או מקום שצריך להיזהר בו? כאשר הדמויות המטפלות בנו היו זמינות, רגישות, ידעו לראות את מה שעובר עלינו ולווסת איתנו רגשות מתפתחת בנו תחושת ביטחון בסיסית. אבל כאשר ההיענות הייתה חלקית, לא עקבית, ביקורתית, מרוחקת או אפילו חודרנית נבנים מנגנוני הגנה. לא מתוך בחירה , אלא מתוך צורך לשרוד רגשית.
דפוסים רגשיים, מהגנה לתבנית בבגרות
אותם מנגנוני הגנה הופכים לדפוסים רגשיים שאנחנו נושאים איתנו:
הדפוס הנמנע: אדם שמתקשה להרגיש קרוב באמת, ששומר מרחק רגשי מתוך צורך עמוק להגן על עצמו. לרוב מדובר באנשים שגדלו בסביבה שבה קרבה לוותה בכאב, באכזבה או בחוסר עקביות.
הדפוס התלותי או הנצמד: קושי להרגיש ביטחון בקשר. רגשות עזים של חרדה סביב נטישה, צורך בהרגעה חוזרת, ולעיתים התנהגויות שמרחיקות את האחר בדיוק כשהכי זקוקים לו.
הדפוס השולט: הצורך לדעת, לקבוע, להחזיק שליטה מתוך ניסיון לא להיות שוב בעמדה פגיעה וחסרת אונים. זהו דפוס שיכול לנבוע מחוויה מוקדמת של חוסר אונים או בלבול ביחס לדמויות המטפלות.
הדפוס המרצה: כאשר האדם לומד לאורך השנים שהוא חייב להתאים את עצמו כדי לשמור על קשר. הרצון לא לאכזב, לא להעמיס, לא להיות "בעייתי". הוא מביא עמו הקרבה עצמית גדולה ולעיתים שחיקה רגשית משמעותית.
הדפוסים האלה לא מודעים לנו בדרך כלל. הם לא מחשבות, הם תחושות, תגובות אוטומטיות, אמונות בסיסיות על עצמי ועל אחרים. הם מופיעים בעיקר כשמשהו באמת חשוב לנו , כשיש קשר שמפעיל רגשות של פגיעות, תלות, קרבה.
דפוס המרצה – "אם רק אהיה נחמד, יישארו איתי"
אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאני פוגש בטיפול הוא דפוס ה"מרצה". זהו אדם שלומד מגיל צעיר שאהבה, יחס וקבלה מותנים בהתנהגות מסוימת: "תהיה טוב", "אל תדרוש", "אל תכביד", "תעזור לכולם" וכך יישארו איתך.
במבט מבחוץ, אדם מרצה יכול להיראות נפלא: עדין, רגיש, אדיב, מתחשב. אבל מבפנים, הוא הרבה פעמים מרגיש מותש, מתוסכל, מנותק מהצרכים שלו, ואפילו כועס בלי שהוא יכול לבטא את זה. כי להביע צורך, או להגיד "לא" זה עלול לסכן את הקשר.
המרצה בעצם מקריב חלקים מעצמו כדי לזכות באהבה, ומאבד בהדרגה את התחושה הפנימית של מה הוא באמת רוצה, צריך או מרגיש.
המחיר של דפוס כזה הוא גבוה: קשרים לא מאוזנים, תחושת ריקנות, קושי להציב גבולות, ותחושת חוסר נראות.
בטיפול – מרחב לפגוש את הדפוסים מחדש
החדשות הטובות הן שזה לא חייב להישאר כך. הדפוסים האלו אמנם עמוקים, אבל הם לא גזירת גורל. בטיפול יש אפשרות לפגוש את הדפוסים האלו דרך שני מישורים עיקריים:
1.הסיפור – להבין את ההיסטוריה האישית, המשפחתית והרגשית שממנה הדפוס נוצר. להאיר את המנגנונים שהיו הכרחיים פעם ולהתחיל לראות שהם כבר לא משרתים אותנו.
2.הקשר הטיפולי – הטיפול עצמו הופך למרחב שבו הדפוסים צפים, לפעמים בלי שנשים לב. דרך האינטראקציה בין המטפל למטופל אפשר להתחיל לזהות: מתי אני מתרצה גם כאן? מתי אני מתרחק? מתי אני מוותר על עצמי? וכשיש קשר בטוח, לא שיפוטי, עקבי ומאפשר נוצרת אפשרות חדשה: להיות נוכח עם רגשות לא פשוטים, לקבל תמיכה, להציב גבול ולהישאר בקשר.
לא רק דינמיקה גם גוף ונפש
בטיפול שאני מציע, העבודה אינה רק דרך מילים. הגוף הוא שער חי לחוויה הרגשית. נשימה שמתקצרת כשמשהו מעורר חרדה. כתפיים שנשמטות מול אכזבה. גוש בגרון שלא מאפשר לבכות.
אני משלב בטיפול גם כלים של גוף-נפש:
נשימה מודעת – כדי לעזור לווסת ולפגוש רגשות בגוף נוכחות גופנית .
להרגיש את הקרקע, את התמיכה.
תנועה ומגע (במידת הצורך ובהסכמה מלאה) – כדי לעקוף את הראש ולתת לגוף להביע.
החיבור הזה מאפשר טיפול רחב, רגיש ומדויק יותר שמדבר גם למקום שחושב, גם למקום שמרגיש, וגם לזה שזוכר בגוף.
לסיכום הדפוסים שלנו נוצרו כהגנות חכמות בזמנים שהיינו פגיעים ותלויים. אבל כשאנחנו מבינים אותם, מרגישים אותם, לומדים לאט לאט לשהות מולם בלי לברוח משהו עמוק משתנה. אנחנו לא רק "מתנהגים אחרת" – אנחנו מרגישים אחרת. פחות לבד. יותר מחוברים.
וזה – לב הטיפול.
