בטיפול קבוצתי, הרגשות אינם רק נחלתו של היחיד. הם נטענים, מופעלים ומשוחזרים במרחב בין-אישי דחוס שבו כל אחד מביא את עצמו, ולעיתים גם את כאביו הגלויים והסמויים ביותר.
בתוך המרחב הזה, רגשות כמו תקווה וייאוש אינם רק תחושות אישיות , אלא תנועות קבוצתיות, התכנסות והתרחבות, התקשות ופשרה.
הקבוצה נעה בין רגעים של קריסה ואי-אמון לבין ניצוצות קטנים של אמונה מחודשת בקשר. כפי שציין ביון, “הקבוצה מבטאת את הפנטזיות הלא-מודעות של היחיד אך גם עשויה לשאת עבורו חלום שהוא טרם העז לחלום בעצמו.”
ייאוש הוא רגש שמטלטל את הבסיס. הוא לא רק עצב או תסכול אלא חוויה עמוקה של אובדן תקווה, של חוסר אמון באפשרות לשינוי או חיבור. ייאוש בטיפול הקבוצתי עשוי להופיע בדרכים שונות: דרך שתיקות קפואות, עוינות בלתי מוסברת, תגובות ציניות, או היעדרות מהמפגשים. עבור מטופלים מסוימים, עצם ההימצאות בקבוצה מהווה טריגר ישיר לייאוש, כאילו אומרים לעצמם: “הנה שוב, אני לא מצליח להתחבר. שוב אני לא מובן. שוב לא רואים אותי.”
דונלד ויניקוט, בהתייחסו למטופלים שחוו כשל ראשוני בטיפולים קודמים או בילדותם, כותב:
“המטופל חייב לחזור אל המקום בו הכאב היה נסבל רק בזכות התקווה שהתאכזבה. בטיפול, הוא יחזור לשם בלי תקווה בתקווה שזו תופיע שוב.”
בטיפול קבוצתי, חזרתיות זו מקבלת נפח נוסף, ההעברה אינה מכוונת רק למנחה אלא גם לחברי הקבוצה. כל אחד מהם עשוי להיתפס כמי שנוטש, שופט, מתרחק , או להפך, כמי שמזמין, רואה, אכפתי.
השיקופים האלו עלולים להפעיל תכנים טראומטיים לא מעובדים, ולהביא לתחושת קריסה רגשית שמביאה את המטופל לסף הייאוש. תקווה
תקווה, בטיפול, אינה אופטימיות נאיבית. היא היכולת לשאת כאב מבלי להתמוטט תחתיו, לראות אפשרות גם כשעוד אין הוכחה שהיא קיימת.
התקווה קשורה ליכולת של האדם, ושל הקבוצה, להחזיק אפשרות של תיקון גם לאחר פגיעה.
בתוך כך, תפקידה של ההנחיה הדינמית אינו להציע פתרונות. אלא לשאת, להכיל, ולאפשר תנועה בין קצוות החוויה. להחזיק את הייאוש מבלי להיבהל ממנו, ובכך ליצור אפשרות לחידוש התקווה מתוך הקשבה, מגע, וקשר אנושי.
המנחה בקבוצה אינו אובייקט ניטרלי, אך גם אינו "המושיע". פעמים רבות הוא הופך מושא לפנטזיות לעיתים אידיאליזציה של הורה מיטיב, ולעיתים השלכה של דמות פוגענית. היכולת של המנחה להישאר נוכח, גם מול מתקפה רגשית מילולית או לא מילולית ,מהווה מרכיב קריטי ביצירת חוויית תיקון.
זו אינה עמידה "חזקה", אלא נוכחות רגישה שמכירה בחולשה, בפגיעות, בכאב.
כפי שכתבה ג'ודית לואיס הרמן בהתייחסה להחלמה מטראומה:“יחסים מרפאים נוצרים לא דרך שליטה אלא דרך קשר. הסמכות האמיתית בטיפול נובעת מהאמון, לא מהכוח.”
דוגמה קלינית-תנועה מתוך שתיקה
באחת הקבוצות שהנחיתי, פגשתי דינמיקה רוויה בתוקפנות וכאב לא מדובב. חבר אחד בקבוצה נהג לתקוף כמעט כל אמירה שנשמעה בייחוד את דברי ההנחיה. הוא ביטא אי-אמון עמוק, זלזול, ולעיתים גם איום מרומז.
לאחר כמה שבועות שבהם ניסיתי לשקף ולהציע פרשנויות, עלתה בי תחושת ייאוש.
לא הצלחתי לייצר תנועה, והאווירה נעשתה בלתי נסבלת. באחד המפגשים, בחרתי לעצור.
פשוט יצאתי ולקחתי הפסקה קצרה בלי דרמה, בלי מונולוג. חזרתי לאחר מספר דקות ואמרתי: "הייתי צריך לנשום. האווירה כאן מאוד קשה לי ". התגובה הייתה מפתיעה.
אותו משתתף, שעד כה הגיב בעוינות, התבונן בי ואמר: “זה מה שקורה לי כשאני כועס כולם עוזבים אותי. אבל עכשיו קרה פה משהו אחר". התגובה שלו לא נבעה מהפרשנות שלי אלא מהמהלך עצמו, מהגבול השקט שהצבתי ומהחשיפה שלי כאדם בתוך הסיטואציה. שם, דווקא מתוך רגע של חוסר אונים, נפתחה אפשרות חדשה.
הקבוצה כמיכל לפצעים שהיו גדולים מדי להחזקה:
בטיפול קבוצתי, לעיתים נדמה שהייאוש מאיים להשתלט אך הוא גם מבשר על קרבה לאזור משמעותי. הקבוצה יכולה לשאת רגשות קשים, לפעמים אפילו יותר טוב מהפרט בתנאי שניתן שם, ושיש מישהו שיסמן: היית פה. ראינו אותך.
קוהוט, שעסק רבות בפגיעות נרקיסיסטית ובצורך בהשתקפות, מדבר על כך שההזדהות עם חולשה אנושית יוצרת תחושת חיבור עמוקה יותר מכל תצוגת חוזק.
זהו אולי הלב של התקווה בטיפול קבוצתי: החולשה אינה מחייבת דחייה. אפשר להישאר איתה. אפשר שאחרים יישארו איתנו. הרגעים האלו של שקט, של מבט, של עצירה יוצרים את הקרקע שממנה יכולה לצמוח תקווה.
ייאוש ותקווה בטיפול קבוצתי הם שני קצוות שמרכיבים את הסיפור האנושי. ככל שהקבוצה יכולה לשאת קצוות אלו מבלי למהר לתקן או להשתיק כך גוברת האפשרות לריפוי עמוק. התקווה אינה מושגת דרך טכניקה, אלא דרך קירבה. דרך הקשבה לעומק השתיקות, הכעסים, הפגיעות, והשתוקקות לקרבה שלעיתים מסתתרת מתחת לשכבות של הגנה וייאוש.
המרחב הקבוצתי, כאשר מוחזק בנוכחות רגישה ומודעת, יכול להפוך למקום שבו תחושת הבדידות הכי עמוקה פוגשת סוף סוף עדות אנושית. ומשם יכולה להיוולד תקווה חדשה.
